רומניה 2012 (יום 25) – 14/10/2012 – חזרה לארץ
הבוקר התעוררנו מאוחר נורא, עשר בבוקר!! אפילו אני, שהתבאסתי שפספסתי את ארוחת הבוקר שלי. התחלנו לאט לאט להתעורר ולהתחיל להכין את המזוודות שלנו, הבנות השתוללו להן עם משחקים והיה אווירה קצת לחוצה. לקראת הצהריים סיימנו לארוז ונגה התחננה לאוכל, אמרנו שזהו לוקחים אתן ישר לפארק צ'ישמיג'יו שזה ממול המלון שלנו ונלך לאכול שם ארוחת צהריים חמה וטעימה.
אחרי המון בכי של הילה וצעקות, הגענו למסעדה ושם כמובן אחרי כל ההשתוללות של אני רעבה לא יכולה יותר, הן אכלו כמה ביסים ונרגעו. לא רצו יותר לאכול אבל אנחנו מכירים את הסחורה, לא יאכלו עכשיו יבקשו אחרי חצי שעה. ניסינו להתעקש כמה שיכולנו להאכיל אותן.
אחרי ארוחת הצהריים נסענו לקניון באנאסה שקרוב לשדה התעופה ושם רצינו להעביר את השעה וחצי עד להגעה לשדה התעופה אבל לא מצאנו חנייה והסתובבנו, נראה לי, רבע שעה. כך שנשאר לנו שעה אפילו פחות. הלכנו קצת לשירותים עם הבנות וקצת הסתובבנו ובסוף ישבנו בהאגן דאז לקחת לנו את ה"להתראות" שלנו. היה ממש טעים אבל ממש החלטה לא טובה, בשעה שאנחנו צריכים לחזור לאוטו החלטנו לשבת. הבנות היו באטרף של אנרגיה לרוץ ולהתרוצץ ומה אנחנו עושים? מכריחים אותן לשבת איתנו בשקט וברוגע לאכול גלידה. הם השתוללו כמו לא יודעת מה, צרחו שם ובכו המון ולא הסכימו לשבת בעגלה או בידיים בשקט והיינו גם לחוצים בזמן, אז מה יצא? שאכלנו את האוכל שלנו בביסים ענקיים ולא נהננו ממנו כמו שצריך, היה לחץ היסטרי של הבנות והיה ממש מיותר ולא כייפי! אבל טעים!
סיכמנו עם דוד שלי שיגיע עם סבא שלי לשדה התעופה להיפגש כדי להגיד שלום ולקחת את המושבי בטיחות שקנינו, אז רצנו מהר לאוטו כי דוד שלי כבר חיכה לנו שם כמעט חצי שעה, מסרנו את הרכב, נכנסנו פנימה והכל הלך חלק. הכרטוס היה בדקה, מסרנו את המזוודות, נפרדנו ועברנו את הבידוק הבטחוני בעמדה מיוחדת (בגלל העגלה).
הגענו למטוס והטיסה התחילה בצורה סבירה, בהתחלה הכל היה טוב אבל אחרי האוכל הילה הייתה כנראה עייפה נורא, כי היא לא ישנה בכלל צהריים והייתה עצבנית וצרחה כמו לא יודעת מה, לא רצתה ידיים לא רצתה לשבת לא רצתה כלום (אגב נגה נרדמה על הידיים של דוד שלי אז יצא לה לישון שעה וחצי). רק בכתה ובכתה. איכשהו חיים הצליח להרגיע אותה והיא נרדמה עליו. ישנה איזה שעה בערך. עשה לה טוב. אבל כשהיא התעוררה היא הייתה במצב רוח רע שוב ואז היינו חייבים לחגור אותה והיא לא הסכימה, שוב בכי שוב צרחות והיה נורא קשה כל זמן הנחיתה. נחתנו בשעה טובה, הילה התחילה להירגע ואז הרגשתי מלא גזים יוצאים ממנה והבנתי שזה כנראה היה דקירות בבטן שהציקו לה וכאב לה. מסכנונה שלי.
המפגש בין הבנות להורים שלי היה מדהים, הן השתוללו להן ורצו וקפצו כמו שבחיים לא ראיתי אותן ככה. עכשיו מעניין איך תהיה התגובה כשהן יראו את האחיינים שלי!!
הנסיעה הביתה הייתה סבירה גם כן, הילה כמובן רוב הדרך הייתה בסדר אבל בסוף היא התחילה לבקש מיץ שוב ושוב ולא רצינו יותר לתת לה רק מים והיה המון בכי. בסוף הגענו הביתה ואיך שפתחתי את הדלת הדבר הראשון של נגה והילה ביחד היה: "ואי!! בית שלנו!!"
הן זינקו מהעגלה שכמעט התהפכה איתן יחד מרוב ההתרגשות שלהן, פתחתי מהר את כל החלונות בבית כדי לאוורר, הן רצו לפרוזדור, פתחו את כל הדלתות, מצאו את העגלה של הבובה ועגלת התאומים של הבובה ושיחקו איתן והתפשטו כמובן, תוך נראה לי לא יותר מדקה היו ערומות והרגישו בבית. המפגש עם המיטה היה נורא מרגש, הן שמו ראש כל אחת על המיטה שלי ואמרו לעצמן מיטה של נגה ומיטה של הילה. אוווו….
אני הלבשתי אותן בפיג'מות, חיים הרדים אותן ועכשיו ברוך השם ישנות טוב במיטות שלהן. אני במיטה המדהימה שלי שכל כך התגעגתי אליה וחיים מתייחד עם המחשב שלו מחדש. חזרנו לשיגרה!! כמה טוב לחזור הביתה!!
בקצרה, יום מעייף נורא אבל עם סיום טוב מאוד!!