הסופ"ש הכי צפוף שאפשר אז הכל התחיל בקורס המעצבן שחוייבתי להגיע אליו של ריענון נהיגה, מתברר שאחרי כ 5 שנים על הכביש משרד התחבורה מחייב אותנו לקחת קורס שבסופו יש מבחן. אני, כפי שרובכם מכיר אותי, לא מגיבה טוב למבחנים ונלחצת וגורמת לעצמי לאולקוס סתם… אז כל השבוע מצאתי לעצמי בערב רבע שעה לפני השינה, ישבתי וקראתי פה ושם. ממש תקוע לי באמצע החיים הקורס הזה. סוף סוף הגיע יום שישי והנה אני יכולה לעבור כבר את המבחן המעצבן הזה וללכת לצימר להתחיל לחגוג סוף סוף את היומולדת שלי ושל חיים ברוגע. סידרתי עם ההורים שלי שהם ישמרו על הבנות…
מדהים ומפחיד במידה מסויימת לחשוב שמהרגע שבו מודיעים לך שאת בהריון ואחרי שעוברת כל החגיגה וההתרגשות, פתאום יש לך תחושה מפחידה מאוד, את מחזיקה בבטן שלך תינוק, יצור קטן שגודל ומתפתח לך שם וכל מה שאת עושה, או מרגישה, כל מה שנכנס לך לפה וכל פיפס קטן בחייך משפיע על העובר. ומשם הכל בעצם מתחיל, הלידה, ואז האם את מניקה או לא, את בוחרת לו כמובן שם לפני הכל, את בוחרת אם לחגוג או לא, איך להלביש אותו, מה לתת לו לאכול, לאיזה בית ספר או גן לרשום אותו, כל כך הרבה אחריות!! אני לא יכולה שלא לחשוב האם אני…
הבוקר התחיל עם הילה שבאה לאט לאט לבדוק האם אני עוד ישנה או לא, לקחתי אותה כמובן למיטה ואמרתי לה: "היום יש יום הולדת לאמא, נשיר היום היום יום הולדת", היא הסתכלה עלי בעיניים הגדולות והיפות שלה ונשכבה מעלי וחיבקה אותי. לרגע קט הרגשתי שאני חוזרת אחורה שנה ו 8 חודשים ואני נמצאת באותו הלילה שאני הנחתי אותה עלי באותה תנוחה, הרגשתי אותה קלה כמו נוצה, שוקלת רק 2.600 קילו, הרגשתי כל נשימה שלה, והיום, בת שנה ו 8 חודשים, שוקלת 11 קילו בערך נשארה אותה תחושה נעימה שמלווה בהמון אחריות – הילדה שלי! חיבוק ענקי ושלווה שקשה להסביר אותה…