לפני כחצי שנה הגיע היום בו חיים קיבל אישור לרילוקיין, היה לנו משהו כמו חודשיים למכור את כל המוצרים בבית (לא שהיו הרבה מדי ואיכותיים מדי…), למצוא שוכרים לדירה שלנו ולנסות לדחוף כמה שיותר ל 5 מזוודות (בגדים, תכשיטים). עוד 10 חבילות ששלחנו מהדואר עם ספרים, סירים מהבית ודברים כאלה. הגענו לצפון קרוליינה הירוקה! עזבנו את המשפחות שלנו, את ההורים שלי והדודים ובנות דודות, את החברים שלי, את אחותי ברומניה ושאר המשפחה שלי ששם, את המשפחה של חיים שהם משפחה שלי גם, חמתי שהייתה מאוד חולה והגענו לפה. ארץ מאוד אבל מאוד שונה ממה שאני מכירה. זה לא אירופה וזה…

אנחנו מלאים במחשבות, לא עוצרים לרגע ובואו נודה בזה, רובנו הנשים עובדות בלי הפסקה, גידול הילדים, הבית השותף, הרוב עליינו (בדרך כלל). ואני שמה לב לזה יותר ויותר שזה קורה לכולן, לחברות שלי, למשפחה הקרובה שלי, למכרים שלי, שהנשים יולדות ומעסיקות את עצמן בחיתולים, באמבטיות לקטנים זו תקופה לא קלה ושוכחים את עצמן. יש פה איזהו מעגל שקורה בצורה מאוד טבעית, האישה מפסיקה להיות אישה והופכת אוטומטית להיות אמא! אמא במשרה מלאה. המשך…