הסופ"ש הכי צפוף שאפשר
הסופ"ש הכי צפוף שאפשר
אז הכל התחיל בקורס המעצבן שחוייבתי להגיע אליו של ריענון נהיגה, מתברר שאחרי כ 5 שנים על הכביש משרד התחבורה מחייב אותנו לקחת קורס שבסופו יש מבחן.
אני, כפי שרובכם מכיר אותי, לא מגיבה טוב למבחנים ונלחצת וגורמת לעצמי לאולקוס סתם… אז כל השבוע מצאתי לעצמי בערב רבע שעה לפני השינה, ישבתי וקראתי פה ושם. ממש תקוע לי באמצע החיים הקורס הזה.
סוף סוף הגיע יום שישי והנה אני יכולה לעבור כבר את המבחן המעצבן הזה וללכת לצימר להתחיל לחגוג סוף סוף את היומולדת שלי ושל חיים ברוגע. סידרתי עם ההורים שלי שהם ישמרו על הבנות בשישי עד שבת בצהריים שהם יבואו איתם יחד לצימר.
הדבר הכי נוראי שיכול להיות זה שמרפי שומע אותך ומחכה ליום שישי הגדול הזה כדי לדפוק לך את כל התוכניות. נאחס.
כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות להגיע כבר לקורס ולעבור את המבחן ולעוף משם כמה שיותר מהר. אז כמובן שהמרצה החזיק אותנו עד הרגע האחרון, דקה אחת לפני שעה 13:00 הוא לא חילק את המבחן, בסוף קיבלתי מבחן יחסית קל, אני הרי 7 שנים על הכביש זה לא חומר חדש ולא אמור היה לשנות לי הרבה דברים, כולה ריענון… אלה שבאמת חידש לי הרבה דברים שלא ידעתי ולא עניין אותי ועדיין לא מזיז לי כל מה שלמדתי, אם בן אדם נוסע ב 90 קמ"ש בכביש דו סטרי והנהג בצד השני (בכיוון השני) נוסע 80 קמ"ש, ובינהם 150 מטר, מתי יפגשו? ממש מזיז לי מתי.. כאילו למה אני צריכה לדעת את זה בחיי היום יום??
אז בדרך חזרה כשהסעתי את נלי חברה שלי ליקנעם, חשבנו לנו "בואי נראה, כמה זמן ייקח לרכב הלבן ההוא שם בקצה להגיע אלי… ממש מעניין" צחקנו על זה כי זה לא משהו שאמור להודיע לי "ואללה, עכשיו בגלל שלמדתי את זה אני יכולה לנהוג בזהירות יותר" כאילו מה????? לא הובן לנו…
לחברה שלי יצא מבחן עם שאלות שונות משלי לחלוטין, הרבה יותר קשה ומכשיל בטרוף. הרבה חישובים שלדעתי ממש לא היה לעניין, הרבה שאלות מתקילות שכולן אותה התשובה במילים אחרות…
כמובן שעד שהביאו לנו את המבחן לי כבר היה מיגרנה ולא משנה כמה שתיתי עד המבחן כדי למנוע את המיגרנה, או כמה אכלתי כדי שלא להיות בהתקף אולקוס, היה לי את שנייהם עד המבחן.
סוף סוף סיימתי את המבחן הגשתי אותו וחיכיתי לחברה שלי שתסיים גם והלכנו לנשנש שווארמה בזריזות ולעוף הביתה מהר. לקחתי את חיים מהבית ונסענו לצימרמר… סוף סוף!
מה לומר לכם? אכזבה. כל הדרך עד לשם אני הרגשתי שמשאית עלתה על הראש שלי ובורג אחד ממנה נפל לי לרקה השמאלית שלי ואי אפשר להוציא אותה משם. מרפי מרפי מרפי…. פשוט כך.
ניסיתי לא להרוס לחיים יותר ממה שכבר הרסתי עם המבחן הזה כי הגעתי הביתה רק ב 16:00 בערך. הגענו בסוף לצימר בערך ב 17:30, די מאוחר, כבר החשיך לצערנו אבל אמרנו שלא ניתן לזה להפריע לנו ונהנה ממה שיש. חייבים לדעת להעריך כל דקה שלנו יחד, כל שלווה ורוגע, אני חולה על הבנות שלי ולא יכולה לומר שלא חשבתי עלייהן כל חמש דקות, אבל רציתי גם להנות מהביחד עם בעלי לבד.
בעלת הצימר המליצה לנו על שני מקומות איפה אפשר לשבת לאכול אוכל בשרי טוב ומייד נכנסו לאינטרנט (אחרי שהלכה) ובדקנו מה התפריט, המחיר והמרחקמיקום. בסוף החלטנו להזמין מקום במושב לימן מסעדה שנקראת אסתושה.
איך שנכנסנו לצימר נאנחתי קלות ושמחתי, סוף כל סוף שקט ורוגע. הראש מתפוצץ, מיגרנה איומה ונוראה עם בחילות, האולקוס חוגג, אבל העיקר שאני בצימר!
עוד לא פירקנו מזוודות ולא חקרנו מספיק את הצימר וכבר מלאנו מים בג'קוזי כי להירגע כמו שצריך.
ואז שמנו לב לכל הפרטים הקטנים, כשאנחנו יושבים לנו בכייף בג'קוזי, פתאום אנחנו שמים לב שהג'קוזי עצמו מתפרק מהדפנות שלי איפה ממוקם הג'קוזי והשיש, מתפרק, דרך הריצוף של הצימר שעשוי מעץ, אפשר לראות את האדמה מתחת לצימר, מה שאומר שיש אוויר שנכנס מלמטה וזה נורא מבאס!
הטלוויזיה שהיא פרט די קטן כי כשאתה בא לצימר אתה בא להירגע ולא לראות טלוויזיה, אבל כשאתה מתנהג כמונות זוג בני 50 ומעלה חחחח, אתה רוצה להתפנק גם בלראות קצת טלוויזיה בשישי בערב ובשקט בלי שילדה תעלה עלייך או תפריע לאחות השנייה ותנשוך אותה או כל הפרעה אחרת, גם נחמד לפעמים להיות בשקט ובשעה נורמאלית ולא אחרי עשר בערב שאני כבר נרדמת. ופתאום אתה רואה שלושה שלטים לטלוויזה וזה כבר מבאס, אחד פותח את המערכת קולנוע, ואת הווליום של הטלוויזיה קובעים רק משם ולא בשלט רחוק, עוד שלט שהוא פותח את הטלוויזיה עצמה, עוד אחד של ה YES שאיתה אתה מעביר תחנות. נאחס נאחס נאחס.
אתה ממשיך משם למיטה שהיא נורא קפיצית, הכריות שהם קטנות, הריצוף באמבטיה שהוא קפוא ומגעיל, מגבות עשו טובה שהביא 2 מאוד מאוד קטנות, נראות כמו מגבות פנים. לפעמים זה נותן לך תחושה שאתה ממש שמן וגדול עם המגבות האלה פיציות כל כך וזה לא נעים. בשירותים נורא נורא קר והדלת לא נסגרת רק עם אתה נועל עם מפתח.
לא מספיק התחזוק הכללי של הצימר שלא משהו, אלה גם אתה משלם את המחיר הרגיל שצימר לוקח לארוחת בוקר שהוא 100 שח ואתה מצפה לראות ארוחה טובה עם משהו טיפה שונה ממה שמביאים לך במסעדה. אז היא לא אפתה לחמים בבית, לא הביאה משהו מיוחד, זאת הייתה ארוחת הבוקר הכי בנאלית שאכלתי בחיי!!
ממש כך, היא הביאה לנו לחמניות קנויות בסופר, ששניים מהם ממש לא טריות, חמאה, קוטג', גבינה לבה, גבינה צהובה, לבנה, עוד איזה שמנת, 2 גיל, 3 ביצים קשות חומות כי זה היה שבת בבוקר, ג'חנון, וסלט גדול פשוט עם חסה מלפפון עגבניה ובצל חתוכים גס מאוד. מיץ אשכוליות מבקבוק שמספיק בדיוק לכוס אחת לכל אחד. וריבת משמשים. לטעמי, היה ממש טעים אבל לא את זה חיפשתי. חבל שלא שאלתי קודם בטלפון מה הארוחת בוקר. אולי עם הייתי מבקשת מראש שיהיה סלמון או איזה סלט אבוקדו, או מאפה ביתי היא הייתה עושה. ככה, זה היה מאכזב מאוד. גם הצימר וגם הארוחת בוקר שלו.
אבל היי, אנחנו בצימר, לבד, ואני לא רוצה להרוס את זה העיקר שאנחנו יחד, זה מה שחשוב, וכך באמת היה, נורא נהננו אחד מין השני ולרגע קת הרגשתי ממש כמו לפני החתונה, מאוהבים מאוד, חיים החמיא לי הרבה, זוג מאוהב ודבק. איך התגעגעתי אליו!! וזה רק נותן לך תחושה של כל מה שאתה מפספס בחיי היום יום.
כל היום אתה רץ אחרי הבנות, מה הם יאכלו, מתי להשכיב, לעשות להם אמבטיה, לאיפה לקחת אותם. ומה איתנו? איפה הזוגיות נעלמת לה? היא פשוט נבלעת לנו בתוך כל ה"גידול ילדים" וזה חסר. אז אני שוברת את הראש איך לתקן ומה אני עושה לא מספיק טוב. אני מזניחה את בעלי כי הבנות בראש הרשימה. לא טוב, לא טוב.
בחזרה לג'קוזי, להזכיר שוב – רק נכנסו וכבר ג'קוזי. התפקנו לנו לפחות חצי שעה, אחריה נכנסו למיטה וממש כמו זוג זקנים אני הולכת לישון עם הטלוויזיה פתוחה וחיים קורא ספר. נו שויין, כמו שאומרים.
אני הייתי חייבת לישון קצת כדי לצבור כוחות להמשך הערב כי לא יכולתי יותר לסבול את המיגרנה, והאולקוס טיפה נרגע לי. ידעתי שאם אנוח טיפה ארגיש יותר טוב במיוחד אחרי אוכל.
בשעה 20:00 כבר התלבשנו התארגנו ולא לקח לנו יותר מ 3 דקות על השעון, אני יפה טבעי 🙂 מי צריך איפור? חחח , האמת שהייתי כך כך גמורה שלקחתי באמת את הבגדים היפים שלי, ושרשרת ועגילים שאחותי קנתה לי מתנה ליומולדת שלי ובאמת נראיתי חמודה נורא.
נכנסו למסעדה, אווירה כבר מהחנייה רואים שהיא מאוד רומנטית, ביקתת עץ מבחוץ, אפשרות לאכול בחוץ או בפנים, נכנסו פנימה וראינו שולחן גדול של כ15 איש לפחות יושבים שם ובהמשך ראינו שהם גם עשו קידוש וכנראה שזאת הייתה משפחה אחת גדולה גם עם ילדים והיה הרבה רעש, שזה קצת הפריע לנו לאווירה. אבל גם לזה לא נתנו להפריע וניסינו להעלים עין.
אכלנו אוכל ממש טעים, יקר אבל טוב. חזרנו לצימר וישנתי טוב עד הבוקר.
בצהריים הלכנו לסופר לקנות בשרים לעשות על האש עם ההורים שלי ובאו עם הבנות, האוכל היה טווווווב, ואי, מה שמזכיר לי שיש לי שאריות, יאללה מסיבה, אני הולכת להביא לעצמי עוד מעט! יאמ יאמ!!
הבנות היו באטרף מהמרחקים שהם יכולות ללכת לבד על הדשא, לשחק, לרוץ, היה ספסל נדנדה שמדי פעם מישהו מאיתנו הלך לשם וישב עם הבנות, היה ממש מקסים. העיקר שהבוקר התעוררתי בלי כאבי ראש ובלי אולקוס. 🙂
ואז… אוי ואי… נזכרנו כמה כייף ורגוע היה לפני… רצנו אחרי הבנות, שוב השתוללו, והכאב ראש חזר לי…. והיה קר… אז הלבשנו אותם טוב טוב, שמנו אותם בעגלה באיזשהו שלב כיסיתי אותם עם שמיכות עבות ולהכנו איתן לטייל. לא יכולתי יותר לשמוע יללות ובכי שלהם, תוך כדי שאני וחיים מפטפטים לנו ורוקמים חלומות על אולי יום אחד לבנות לעצמנו צימר בתור השקעה, הבנות נרדמו עם הבקבוקים. היה עוד חצי שעה בערך זמן איכות עם בעלי המקסים.
הלילה עבר בקושי, שוב כאב ראש, עייפות. אבל אחרי צהריים שהייתי בבית (יום ראשון) שלחתי את חיים לישון ואני התחלתי לסדר לנקות ושוב התחלתי להרגיש טוב!! מדהים לחשוב על זה, אבל הסדר והנקין היה חסר לי בחיי. עכשיו לא נעים לי להודות, אבל אני משתוקקת למחר בבוקר שהבנות ילכו לגן ואני אסדר את כל הכביסה מהסופ"ש, לקפל כביסה אחת שאמא שלי מתברר עשתה ולשים בארון, לשים שואב… אחחח שואב אבק… זאת אהבה מאוד גדולה… לנקות את השיש, ועוד ועוד ועוד… יש!! אני רק מדברת על זה בא לי ללכת עכשיו ולהתחיל. אני רוצה שבערב כשחיים חוזר הביתה יראה בית נקי ומסודר, יום אחד זה עוד יקרה. איזו סטייה מפגרת יש לי!
לסיכום – המבחן של הרענון נהיגה היה ממש לא בזמן הנכון אבל עבר בסדר, הצימר היה על הפנים וגם ארוחת הבוקר שלו, אבל הזמן איכות שלנו יחד היה מקסים!! והבנות שהיו איתנו ביום השני שהיה קשה אמנם, אבל היה טוב שהבאנו אותם כי הם היו נורא חסרות לי והם נהנו מאוד מהג'קוזי והשתוללו בחוץ והיה כייף! קשה, אבל כייף!