אחריות
מדהים ומפחיד במידה מסויימת לחשוב שמהרגע שבו מודיעים לך שאת בהריון ואחרי שעוברת כל החגיגה וההתרגשות, פתאום יש לך תחושה מפחידה מאוד, את מחזיקה בבטן שלך תינוק, יצור קטן שגודל ומתפתח לך שם וכל מה שאת עושה, או מרגישה, כל מה שנכנס לך לפה וכל פיפס קטן בחייך משפיע על העובר.
ומשם הכל בעצם מתחיל, הלידה, ואז האם את מניקה או לא, את בוחרת לו כמובן שם לפני הכל, את בוחרת אם לחגוג או לא, איך להלביש אותו, מה לתת לו לאכול, לאיזה בית ספר או גן לרשום אותו, כל כך הרבה אחריות!!
אני לא יכולה שלא לחשוב האם אני עושה את הכל נכון, האם הבנות שלי מאושרות ובריאות, האם אני מגדלת אותן טוב. אני יודעת בוודאות שהייתי רוצה לשנות מלא דברים שכבר אי אפשר, או דברים קטנים שאני כן יכולה לשנות אבל לא יודעת איך כי אני צריכה הכוונה ויעוץ והרבה תמיכה!
לפעמים אני חושבת שאני מוותרת לעצמי מהר מדי ואז מי שסובל מזה בעצם זה לא רק אני וחיים שלא ישנים בלילה (טוב חיים, כי הוא מרדים את הבנות) אלא גם הבנות שמתרגלות שהולכים לישון במיטה של אבא ועם אבא ולא לבד, ולא במיטות שלהן ובאיזשהו שלב יהיה להן קשה ולנו עוד יותר.
במבט לאחור, אני אומרת לעצמי, "ככה גם אני הייתי קטנה ואמא שלי חינכה אותי, איך היא הצליחה? איך היא עשתה את כל התהליך המשוגע הזה ונשארה עוד עם שפיות נורמאלית?" אני לא מצליחה לעבור יום אחד בלי שאתחנן שחיים יגיע הביתה מהעבודה וייקח ממני את הבנות כדי לתת לי 5 דקות לנשום… איך שהוא נכנס בדלת אני מלהיבה את הבנות ואומרת "הנה אבא, הנה אבא!!!" הן כמובן רצות אליו ואני אומרת "אחחחחחחחח" מניחה ברוגע את רגליי על הספה ונרגעת קצת.
זה לא שהן נורא קשות, אבל כמו כל ילד קטן הן רבות על צעצועים המון, הן נושכות, דוחפות, אני תמיד מפרידה בנייהן וזה לא משימה קלה כל כך כשזה קורה כל 5 דקות. תחשבו על זה רגע… יום אחד עם הבנות בבית זה חירפון, אבל שבועיים וחצי שלמים??? לבד!!! זה היה מ-ט-ו-ר-ף!!
מהבוקר זה מתחיל, להכין בקבוקים, להחליף חיתול של לילה, להלביש אותן, להכין ארוחת בוקר, להאכיל ולשטוף אחרייהן כי למרות שאני מניחה אותן בשולחן שלהן הן קמות תוך 2 דקות משם כי מיצו את העניין של השולחן עם הכיסאות והן הולכות עם האוכל על הריצפה בדרך כלל ושם מפזרות אותו. נאחס! אני מנסה לשנות את זה כל הזמן אבל לא הולך לי.. הן עושות לי בית ספר וככול שאני חושבת על זה יותר ככה אני מבועסת מעצמי יותר ומורידה לעצמי נקודה. גרררר…..
בין 10 ל12 אני איכשהו צריכה להעביר את הזמן, או ללכת לילדותא, או ללכת לפארק (אבל חםםםם) או לשבת בבית ולתת להם לשחק קצת במרפסת שיהיה להן שמש וויטמין D שמאוד חשוב – להוציא קצת צעצועים ואז מגיעה שעת הצהריים… אחרי שהכנתי איכשהו את האוכל כי הן תמיד תופסות אותי ברגליים ולא נותנות לי לזוז מטר הצידה, אני מאכילה אותן מנקה, מחליפה שוב חיתול, מכינה בקבוקים ומרדימה, אם לא הולך יוצאת להרדים בעגלה בחוץ. בדרך כלל אחת נרדמת השנייה "מה פתאום".
שעה וחצי של שינה טובה והשנייה נרדמת לי, בדיוק כשאני רוצה ללכת לישון הראשונה מתעוררת… נאחס נאחס נאחס! כבר אמרתי? נאחס!
נותנת שוב בקבוק של מים לשתות למי שהתעוררה משחקת איתה קצת ואז נותנת פרי משחקת שוב עד שהשנייה מתעוררת, משחקים שוב יחד והשעה כבר אמורה להיות 2, או 3 בצהריים. מפה יש לי עד 7 שחיים מגיע לעשות משהו איתן. אני שמה מוזיקה, רוקדות צוחקות, רבות הכל עושים… אני כמובן שמה גם שואב אבק בשעה הזאת, בדרך כלל 4 יוצא לי, מסדרת ומנקה כלים אם יש, שמה כביסה במכונה אם צריך או מקפלת אם יש צורך (מנסה) ואז אני גמורה מעייפות רובצת לי בספה עם רגליים למעלה ורואה טלוויזיה או מדברת בטלפון, בעיקר מתלוננת לאמא כמה קשה לי בחיים.. ומ 5 בערך אני מציקה לחיים מתי הוא מגיע כבר הביתה…….. מבינים למה אני גמורה? שבועיים ככה… זה טירוף!
יאללה, מחרתיים חוזרים לגן! יש! אולי זה נשמע אגואיסטי מצידי אבל חברה, תהיו ריאלים, כולנו מחכים שהילדים יחזרו לשיגה שלהם כדי שאנחנו נוכל לנשום קצת.
SPACE זה דבר מבורך אצלנו במשפוחה 🙂