אני הייתי שם
אני הייתי שם, נולדתי ביום קריר של אוקטובר. הכרתי אמא טובה ועדינה, וחייתי עם סבתא מדהימה. נשמתי אוויר ירוק והיה לי שמחת חיים! היה לי בן דוד שהיה חבר טוב שלי, הייתה לי שכנה טובה שאהבתי כאילו הייתה דודה שלי. ואז הבועה התנפצה וכשפקחתי עיניי כבר הייתי בארץ אחרת.
הוריי היו איתי ואחותי הקטנה, הכרתי ארץ קרה עם אנשים אגואיסטים, ילדים יכולים להיות רעים. ארץ יבשה, ילדות לא קלה. ובגיל מבוגר יותר נפלה לי המסכה מהעיניים, ולפתע ראיתי צבעים, ראיתי אור שוב בחיי, ולפתע התחלתי כמו תינוקת חדשה להכיר את חיי מחדש.
היו לי חברות, היו לי הורים טובים ואחות טובה, היה לי אוטו ובעל טוב ואוהב. שם נולדו ילדיי. שם היו לי טיולים יפים, שם הכרתי מהי חברות נפש, שם בכיתי על כאב ואובדן, שם הייתה הארץ שלי. ולפתע שוב התעוררתי, רק שהפעם בארץ רחוקה יותר, ושונה לחלוטין מכל ארץ אחרת.
ארץ של אנשים טובים, ארץ נעימה וירוקה, ארץ שלישית שלי, פה מתחילה שוב, מחדש, הכל. כמו תינוקת שהרגע יוצאת מהרחם ומגלה לאט לאט את צבעי העולם. טועמת מכל האנשים ביס ביס, מכירה מנהגים חדשים, מתרגלת מחדש לסיטואציה שונה, חייה את היום הכי טוב שאפשר. פה נוצרו לי חברויות חדשות, ואני לא משתנה מארץ לארץ, אני נשארת אני עם אותם העיניים התמימות, נשארת אותה אישה פשוטה ורגילה עם שמחת חיים. ילדה. נערה. לא מתבגרת.
פה בנותיי עוברו תהליך חדש שלא מוכר להן, הכרה והבנה שהכל השתנה להן, ואני פה קיר תומך עם יסודות חזקים, עומדת איתנה עם משאית מלאה בחום ואהבה, אוזן קשבת ואמפתיה. הן מגלות בעצמן, לבד, מתחזקות וכשקשה אני פה, לידן, לאורך כל הדרך. יחד.
אני הייתי שם, רומניה, ישראל ועכשיו, אני פה, צפון קרוליינה שלי.