רומניה 2012 (יום 7) – 26/9/2012 – פויאנה בראשוב
הבוקר סוף סוף קבלנו יחס נורמלי בארוחת בוקר והייתה אווירה נעימה, שקטה ורגועה. הבנות כרגיל לא אכלו, הסכימו לקחת ביסים קטנים פה ושם אז החלטתי להכין להן סנדוויצ'ים עם חביתה לדרך, כמובן שלא הסכימו לגעת בהם ובסוף נזרקו וחבל. נסענו לאחותי ולקחנו אתה ואת דריה איתנו, השאלה שהטרידה אותנו הייתה האם אפשר לשים גם את העגלה של דריה וגם שלנו וגם להכניס 6 אנשים לאוטו תוך כדי. אחרי כמה דקות טובות שחיים נלחם עם הכיסאות בטיחות להזיז מפה לשם הרבה בלגנים המצב היה ככה: חיים נוהג, לידו ביטלנו כרית אוויר ושמנו את הכיסא של אחת הבנות (נגה או הילה), בהתחלה ישבה הילה, מאחורי חיים ישבה נגה שהייתה מאושרת עד לגג שישבה ליד דריה ולידה ישבה כריס, אני כמובן לקחתי את המושב האחורי עם העגלות אחת מעל השנייה והייתי מבסוטה! כמובן שגם מי שישבה ליד חיים הייתה מאושרת עד לגג כי היא ראתה את כל הדרך וישבה מקדימה. כולם היו מרוצים! החלטנו לנסוע לפויאנה בראשוב. כ 20 דקות נסיעה מהעיר בראשוב.
בגלל שהגענו לשם רק בשעה 13:00 בצהריים החלטנו שכדאי להאכיל את הבנות ואז ללכת לראות מה נעשה. היום נגה פספסה פעם אחת בעגלה, נו שוין. אכלנו במסעדה שאחותי המליצה (Coliba Haiducilor), מאוד נחמדה: חוץ מהרצפה הכל עשוי מעץ. המסעדה ענקית, יש מקום בפנים ובחוץ, אם אתה עולה מפלס יש לך עוד שולחנות ויש לך אפשרות לבחור לשבת בחוץ איפה שיש אוויר מעולה ואתה בין עצים, אדניות עם פרחים צבעוניים בכל מקום מפוזרים, המקום פשוט מקסים!! המחירים קצת יקרים אבל שווה והאוכל ממש ממש טעים! אחרי הארוחה שלקחה לנו כשעתיים, ממש נמרחנו, התחלנו ללכת עם העגלות לכיוון הבזאר ולהסתובב שם. הסיטואציה הייתה מאוד דומה לתמונה שיש לנו בבית של ההורים עם אמא שלי ואחותה גבי עם העגלות שלהן. זה היה מאוד מרגש ונהנינו מהתחושה הנעימה. ליד הבזאר היה מקום עם נדנדות ומיתקן מוזר שקשה לי להסביר איך הוא עובד. מה שאהבתי זה שבדיוק לפני שנה עליתי על אותה הנדנדה וישבתי רגל על רגל ומאוד כאב לי במותניים כי הייתי 13 קילו יותר! ועכשיו נכנסתי בול והייתה תחושה מדהימה!
התנדנדנו, וישבנו על הספסל ופטפטנו וכך נהיה כבר חמש וחצי והתחלנו לחזור חזרה למלון.
נורא מבאס שהבנות נרדמות באוטו, יש לך תמיד את אותה הדילמה, האם להעיר אותן לפני שיעשו פיפי במושבים ולנסות להעביר אותן לעגלה מבלי שיתעוררו? (סיכוי קלוש). או לתת להן לישון עוד חצי שעה או שעה באוטו אבל אז לקחת את הסיכון שאולי הן יעשו פיפי וחבל. ממ.. החלטנו לנסות להעביר אותן וזה הצליח. אבל ברגע שנכנסנו למלון לפיפי זריז הבעיות התחילו. גיליתי שיש שלולית בריצפה ואמרתי איזה מוזר שיש נזילה.. ואחרי כמה שניות הסתכלתי מתחת לשמיכות של הבנות להסתכל להן בין הרגליים (אוי נשמע זוועה) והיה פיפי מצד הילה. אבל לא לדאוג לא עבר זמן רב ונגה התעוררה ועשתה מיד גם היא פיפי בעגלה. כך שנשארנו בלי עגלה לערב כי היא רטובה לגמרי. חבל. הבנות התעוררו על רגל שמאל עם בכי וצרחות כאילו מי ישמע, עליתי מהר למעלה והבאתי בגדים להחלפה, אמרתי נחליף בלובי מהר ונטייל במדרחוב. כן בטח.. הבנות צרחו כל כך והתנגדו להתלבש, היה נורא. בסוף אמרנו שנעלה למעלה ונלביש אותן כבר בחדר. אמרתי לחיים שהבנות כבר לא ייצאו היום ונורא התחשק לי לצאת קצת החוצה ולטייל עם אחותי, ואחר כך שהוא ייקח את אחותי ודריה הביתה ומצדי שישב איתה קצת בבית וייהנה מהחופש. אז זה מה שעשינו, אני הלכתי לטייל עם אחותי המקסימה ודריה, היה כל כך כייף!!
חיים הצטרף אחרי כמה זמן עם הבנות והלכנו לאכול ארוחת ערב זריזה, בקשה של הבנות – פסטה (Pizza Strega). אחותי לא רצתה להצטרף היא הלכה לבעלה קטלין שעובד 2 דקות משם. אכלנו פסטה שהייתה ממש טובה עם 4 סוגי גבינה המצב רוח של הבנות עלה ואחרי ארוחת הערב היה ממש מקסים, חיים הלך לאחותי ואני נשארתי במלון עם הבנות. כשחיפשתי את המברשת שמנקה את הבקבוקים של הבנות מצאתי את המדבקות שלהן, והטושים והחוברות ציור שלהן, אוי כמה שהן צרחו פה במלון, נראה לי שמעו את זה עד למטה, מה זה אושר!!! ציירו וקשקשו, האמת שהילה ביקשה את זה כבר מזמן ואני פשוט לא יודעת למה לא קניתי לה.
מחר אני אקנה לה עוד קצת טושים, ואני רוצה לעבור דרך הסופר לקנות קצת פירות. אני מתלוננת הרבה, או שאין לי ירקות או שאין לי פירות, קשה מאוד לרצות אותי.
בקיצור, היה יום מקסים ורגוע עם אחותי ודריה, אני שמחה שנכנסנו כולנו לאוטו, אני שמחה שהערב של הבנות נגמר בטוב ואושר אחרי הטראומה של הפיפי בעגלה של שתיהן, והכול טוב!!