יום מטורף
אני בטוחה שגם לכם ישנם ימים כאלה בהם אתם לא מרגישים טוב, אז אני כנראה חטפתי מין וירוס מגעיל כזה של 24 שעות והרגשתי זוועה. הבטחתי לעצמי שמשום שלא הייתי בחדר כושר שבועיים אני חייבת ללכת היום – שטות מפגרת! לקחתי אופטלגין והלכתי. הייתי שם 20 דקות וברחתי משם כמו אש. עזבו אותי חדר כושר כשהראש שלי מתפוצץ לאלף חתיכות. קרסתי במיטה ומדי פעם קמתי לשתות ולהשתין.
אין מה לעשות, חייבים איכשהו לאזור כוחות וללכת לגן לקחת את הבנות. עד שהבנות נכנסו לרכב לקח זמן..
"אמא אני צריכה פיפי."
"אמא לא אמרתי שלום לאיתמרי"
"אמא אני רוצה לשחק קצת בבימבות."
לא משנה שהן יום אחר יום יוצאות יפה מהגן, נפרדות יפה מכולן, הכול טוב ויפה, אבל דווקא ביום שאני מרגישה כאילו טרקטור עובר לי מעל הראש וציפור מנקרת לי את הקודקוד עד שאפשר לראות טיפות קטנות של דם מרוב קרצוף – פתאום לבנות מתחשק לקחת את כל הזמן שבעולם.
בחודשים האחרונים השתתפנו בסדנא מדהימה בשיטת אדלר, כדי ללמוד שיטות לחינוך טוב יותר, בכל מקרה, אני מנסה לעצור את עצמי אחרי כל מריבה או משפט שעלול לגרום למריבה ולהיזכר בסדנא:
"רגע, לא לצעוק עלייהן, תני לעצמך קצת זמן כי את לא במיטבך. זכרי את "אפר"ת – אירוע, פירוש, רגש, תגובה". הן לא אשמות. רגע מה היה הראשון? אירוע.. אירוע… שאני מרגישה רע!!! אנערף – נגה והילה כהן היכנסו מיד לאוטו כי אם לא אמא תקיא פה ברחוב!!"
נכנסנו לבית, משום שלא הרגשתי טוב היום, הבית נראה כמו אחרי פוגרום.
הכלים צועקים להידחף למדיח, הבובות של הבנות נשארו מהבוקר על הרצפה (הבנות כעסו עלייהן בבוקר והענישו אותן, הן אמרו שהתנהגו לא יפה והרביצו אחת לשנייה. לכן הן זרוקות על הרצפה ואסור לאף אחד לגעת בהן. נו, לא נגעתי.) לא הכנתי אפילו אוכל לארוחת ערב… איזו אמא נוראית…
ישנו משפט שאני מאוד אוהבת ולוקחת אותו איתי לאורך חיי: אני עושה לכן אמא.
אני צריכה לנוח. הסברתי לבנות שאני לא מרגישה טוב ולכן היום הן יצטרכו לשחק יפה ביחד ואמא תשב על הספה למנוחה, להקיא את נשמתה בפינה.
טיפת אוויר שנכנסת לי דרך החריץ הקטן עושה לי קצת טוב, משב רוח קלילה ונעימה.
מטלפנת לאמא שלי לבכות לה, איזה מזל שיש לי את אמא שמבינה אותי, שיכולה לרחם עלי גם אם היא גרה 40 דקות ממני והיא לא יכולה פיזית לעזור לי, אמא שלי תקשיב לי. אני בוכה לה בטלפון על מר גורלי… דיברתי איתה אולי חצי שעה.
שרף לאמא האוזן מהטלפון וכבר לא היה לה כוח אלי, נו טוב, נטלפן לסבא שלי לרומניה.
סבא אתה לא יודע איך אני מרגישה רע… בכיתי גם לו, אחרי 20 דקות של קיטורים החלטתי שאני לא שומעת אותו טוב לכן החלטתי ללכת לחדר השינה שלי ל 5 דקות. מה כבר יקרה.
"סבא, אני לא שומעת את הבנות שאמורות להיות בסלון. נו לא עכשיו… לא בא לי… מה כבר הן מעוללות שם… אמרתי להן שאני חולה."
רציתי לבכות… לצעוק עלייהן כבר לא היה לי כוח. סיימתי את שיחת הטלפון שלי עם סבא.
"נגה והילה, אני מרגישה רע. מחר אני מאוד אכעס עלייכן, היום אני לא מסוגלת לצעוק ולכעוס. אבל אתן יודעות שזה לא טוב נכון.?"
נגה אומרת לי – "אמא אז היום את לא כועסת עליינו נכון? מחר תכעסי. אני רוצה לעזור לך לנקות."
אוי… נוגלה של אמא נוגלה שלי… הילדה הזאת כל כך חכמה. איך אפשר לצעוק עליה? לא יכולתי. הבנות לקחו כיסא מהמטבח ועלו עליו, הצמידו אותו לכיור של המטבח, פתחו את המים ושלפו את הברז לרצפה, כל הרצפה הייתה מלאה מים כמעט עד הסלון. מזל שלא נגע בשטיח כי אסור שיהיה עליו יותר מדי מים משום שהצד השני שלו ספוג.
לקחתי סמרטוט ומילאתי חצי דלי של מים. כבר חשבתי אולי לנקז אותם דרך הסלון למרפסת אבל זה היה מחייב אותי להרים את כל הצעצועים שבדרך ואת השטיח… רק המחשבה הזכירה לי את המשאית הענקית שיושבת לי על הבטן… בעעעעע…..
התיישבתי על הספה בנסיון להרגיע את עצמי. עשיתי נשימות כמו שאני יודעת, ספרתי עד 20. נרגעתי. אפשר לנשום, ואז גל ענק של בחילה. לא עברו יותר משתי דקות ושוב התחשק לי לבכות. למי אציק הפעם. ניסיתי לאחותי – היא לא ענתה. אמרתי טוב, אנסה לחברה שלי – לא ענתה גם. חברה אחרת שלי – גם לא ענתה.
התייאשתי… כתבתי אס אמ אס לקבוצה של הגיסים והגיסות שלי – אני במצוקה. הסברתי הכול. הייתי שקועה כל כך בבעיות שלי שלא שמתי לב שהבנות נעלמו מהעין שלי. "לקום?" שאלתי. נו אין בררה, חייבים.
ואז אני מוצאת את עצמי בדיאלוג עם עצמי. האם כדאי לי לקום. הן בטח משחקות בחדר שלהן, ובטח עושות בלאגן. נו שיעשו, גם ככה מחר אני אנקה הכול. אבל אם לא אקום אליהן בטח אצטער על זה. ואם ואם ואם…
לפתע בוווום! מה קרה? מי עשה מה למי ומה נשבר? מי נפל? נו אני חייבת לקום עכשיו.
אז הן במקלחת, שתיהן, עם בגדים. הברז היה פתוח ושיחקו שם. נגה מביטה בי במבט מתוקי ואומרת:
"אמא את לא מרגישה טוב, את סולחת לי. זה בטעות נפל לי מהידיים. לא בכוונה. מחר תכעסי עלי טוב?"
אני בוכה ומייללת כמו חתול ברחוב שמתחנן לאוכל כי הוא גווע מרעב ואם לא יאכל ימות…. הילה משחקת עוד במים. אני סוגרת את המים, ואומרת להן להישאר שם עד שאני אאסוף את השברים של הכוס חרסינה של המברשות שיניים שלהן. אני מוציאה אותן ומוציאה את הבגדים הרטובים. הולכת לחדר שינה ונשארת עם פה פעור.
טוב, מה יש לי כבר להיות כל כך בהלם… הרי השארתי אותן שעה לבדן לעשות מה שבראש שלהן. אני לא יכולה לבוא אליהן בטענות שכל המגירה עם השמלות בחוץ ועכשיו אני חייבת לשבת ולסדר הכל מחדש.
אני מנסה להתעלם מהעובדה שהן בכלל שם ואני הולכת ישר לארון ומוציאה שתי חליפות ומניחה על המיטות שלהן. "תתלבשו. הבגדים על המיטות".
ככה, לא בכעס ולא באכפתיות גם. איזו אמא נוראית….. יש לי ימים כאלה, נדירים ביותר, אבל הם ישנם. ימים בהן אני כבר לא אמא, אני צריכה את אמא שלי תעזור לי ותיקח ממני את ההרגשה הרעה שעוטפת אותי כרגע. קשה לי להיות בן אדם נורמלי. המוח מפסיק לחשוב כשהגוף סובל.
מזל שלא לקח עוד הרבה זמן ובעלי חזר הביתה וראה אותי ממוטטת על השולחן עם חתיכת פיצה לארוחת ערב כי להכין אוכל ממש לא היה בראש שלי. יש לי בעל מדהים – הוא נכנס הביתה ותוך 5 דקות אני הייתי במיטה ונרדמתי, והוא קילח אותן והשכיב לישון! טוב, הוא בדרך כלל עושה את זה ואני קצת עוזרת לו פה ושם.
אז תודה לך חיים אהובי היקר!!