פוריות – IVF
I.V.F
או בעברית – הפריה חוץ גופית.
אני מאוד שמחה שאני חייה בשנות ה 2000 משום שהטכנולוגיה מאוד מתקדמת בימנו, אני עוצרת לחשוב שעד לפני כמאה שנה הייתי נחשבת לאישה עקרה.
הסבר מהרופא:
התהליך מאוד מעניין, מסבירים לך שמכינים את הגוף שלך לייצר כמה שיותר ביציות, זקיקים, שואבים לך אותם ומכניסים אותם למבחנה יחד עם הזרע הטרי והחם של הגבר ומתפללים לנס.
אחרי 24 שעות יש תשובות כמה הפריות יש לך. אחרי 48 שעות מהשאיבה יש לך כבר החזרת עוברים חיים לרחם. מדהים!! את השאר אם נשאר לך מקפיאים במעבדה. בעקרון, את כבר בהריון! העובר שלך כבר התפתח ל 8 תאים והוא עובר יפה וחזק מאוד, שגדל במעבדה, הגוף שלך רק צריך להבין שאת בהריון ומה שנכנס לך לרחם זה לא עצם בלתי מזוהה ושלא יתקוף אותו. הסיכויים הם כ 30% להיקלט להריון.
מה שלא אומרים לך…
זה איך כל הנס הזה קורה והאם את באמת מעוניינת לעבור את התהליך. אני בטוחה שיש כאלה שהיו מוותרות על ההתחלה אם היו אומרים להם. עזבו את העלויות שגם הם לא קטנות בכלל. במיוחד אם יש לך תאומים ואת רוצה עוד הריון אחד אז קופת החולים לא מממנת והביטוח המשלים מממן פחות כך שזה עולה פי שתיים מהילד הראשון והשני. עדיין הרבה פחות ממה שזה עולה באמת. סדר גודל של כ 4000 ₪ לסבב כולל שאיבה – רק על התרופות!
הפגישה הראשונה אצל הרופא פוריות שבחרת:
אחרי שאלות רבות כלליות עלייך ועל הבריאות שלך את מתיישבת לאחור והרופא מתחיל להוציא ספחים אחד אחרי השני. את צריכה לעבור בדיקות גנטיות, בדיקות איידס ועוד ועוד ועוד. אחרי רשימה ענקית התחלתי לנשום עמוק ולהביט בבעלי שישב לידי כאילו לא קרה כלום – אני כבר בפאניקה.
אחרי שיש לך את כל התשובות וגם לבעלך כמובן, אתם חוזרים אליו ושוב את מתיישבת על הכיסא הנוח אך הפעם את זקופה, מביאה לו את התשובות הטובות ומחכה לשמוע מה הלאה.
תוך כדי שהוא מדבר החיוך על פנייך יורד, הלסת שלך נופלת לרצפה, הלב שלך מדי פעם שוכח להפעים פעימה ועינייך רואות שחור כשהרופא מוציא לך מתוך קלסר ענק איזה 5, 6 עמודים שבכל אחת הוא ממלא את התרופות שאת צריכה לקנות ולקחת: סינית, יפנית, לא יודעת איזה שפה הוא דיבר. את מביטה עם כמעט דמעות בעינייך לבעלך ומקווה ואף מתפללת שהוא כן מבין על מה לעזאזל הוא מדבר ומה לקחת מתי ואיפה. ואז את עוצרת ואומרת תודה לאל שהתחתנתי עם בחור חכם שמבין!!
את נטרקת לאחור על הכיסא, מנסה להחזיר לעצמך את הנשימות ולהבין מה קרה פה הרגע ולמה לא סיפרו לך שלהיכנס להריון זה כל כך קשה! אחותך נכנסה להריון עוד מליל הכלולות, חברה שלך נכנסה להריון בטעות מהפעם הראשונה ששכבה עם חבר שלה, חברה אחרת חיכתה חצי שנה ורק את עושה בעיות וחייבת לעשות בלאגן!
רק כדי שתבינו על מה אני מדברת הרופא נשמע פחות או יותר כך:
יש לך ללכת לאחות שתזריק לך את הדקפפטיל פעם בחודש, נסי להזריק תמיד באותו יום בחודש שבחרת ולא לאחר אפילו יום אחד. אחרי שלושה חודשים חזרי אלי ונמשיך משם עם המשך התרופות. את צריכה לקנות את הזריקת lkjsdfglk (לא משנה מה…) ולהזריק אותה בבטן למשך 4 ימים, ביום הרביעי תוסיפי עוד זריקה שנקראת בלהבלהבלה, עם זה אל תשכחי את המולטיויטמין וגם קניתי משהו לבחילות.
נשמע פשוט עכשיו שאני מקלידה את זה אבל באותו ערב נשמע לי סינית.
את הולכת למחרת לבית המרקחת ויוצאת משם עם לא פחות מ 4 שקיות של תרופות מרגישה שבזה הרגע עקפת את סבתא שלך שלוקחת המון תרופות כל יום.
שאיבת ביציות:
את חוזרת לרופא במשך פעם בשבוע לבדיקות האם כל הזריקות שבעלך המקסים מזריק לך בכל ערב עובדות והאם יש לך מספיק זקיקים כדי לעבוד איתם בהמשך. את מרגישה שעוד שנייה את מתפוצצת מרוב הורמונים את בלתי נסבלת! חברות שלך בהתחלה ניחמו אותך, ריחמו עלייך הבינו אותך ולאט לאט הפכת לעצבנית, לדיכאונית, למישהי שלא כייף להיות לצידה ואחרי זה כבר הקשר מתנתק. את חייה בעולם משלך, עולם מלא כאב, את מחכה כל ערב לאותם הזריקות המעצבנות, מתפללת שיש לך כבר הרבה ביציות, את בעצם כבר מרגישה שהן משתוללות לך בגוף ויש להן כוחות משלהן, עושות מה שבא להן ברחם שלך ולך אין שום מילה בנדון, חייבת להתמודד ולחיות עם זה יום יום.
סוף סוף הגעת לשאיבה, את בצום בגלל שהולכים להרדים אותך כדי לשאוב. למזלי לי היו 13 ביציות. את מתעוררת לעולם מלא בכאב, לא אומרים לך שיכאב, לא מרגיעים, לפעמים אף יש דימום. את מרגישה שלקחו חלק ממך ואת כבר לא מעניינת, זורקים אותך באיזו מיטה ונותנים לך לשכב ולהתאושש לבדך. והאמת, חוץ מבעלי לא צריכה אף אחד איתי.
חוזרת הביתה עם הכאב, למחרת מודיעים לך טלפונית כמה הפריות יש לך וקובעים לך תור להחזרה. יש! סוף סוף נגמרו הזריקות ,אך לא לדאוג, יש תרופות אחרות וגינאליות ודרך הפה שאת ממשיכה לקחת שהם גורמים לך לבחילות וצרבות שלא מהעולם הזה.
ההחזרה:
סבלת שבועיים, זריקות ותרופות וכל אחת גורמת לך להרגיש עצבנית ובדיכאון, ההורמונים שלך משתוללים, חברותייך נעלמו כמעט לגמרי. הורייך מבינים אותך אבל מעדיפים לא לבוא ולתת לך לנוח כאשר מה שבאמת את רוצה זה שמישהו יעסיק לך את הילדים שאת תוכלי לנוח.
הגיע הרגע בו כל זה נגמר ומחזירים לך עוברים לרחם. שני עוברים יפים וקטנים, אך חזקים כמו שור.
את ממשיכה לקחת את התרופות המגעילות למרות שאת מודעת למה שהן גורמות לך, אך בידיעה שאין לך בררה זה התהליך. ועכשיו, אחרי כל הסערה הנוראית מגיע השקט הנורא. כך אני קוראת לתקופה הזו בחיי. יש לך 12 ימים לחכות עם העוברים בבטנך ואין לך מושג אם הם נקלטו או לא, אולי נקלט ביומיים הראשונים אבל משום שעמדת הרבה ביום השלישי ההריון נפל בדרך, אולי כל זה לא קשור. אין לך מושג מה קורה. וזה מתסכל ברמות שאי אפשר לתאר!
את מנסה את כל הטריקים ששמעת עלייהם ואת מודעת שהם בטח סטיגמות ולא עוזרות לכלום, להרים רגליים למעלה, שיהיה תמיד חם לרגלייך, לשכב ולא לזוז, לישון כמה שיותר וכמובן לשתות שזה נכון ולא סטיגמה.
ורק המחשבה שחלק מהנשים עוברות את התהליך הזה שוב ושוב עד שמצליחות, ולרובם אין יותר מ 7, 8 הפריות. לעשות שוב שאיבה? שוב זריקות?
אני חושבת שיש בעיה לנשים כמוני, לא מסבירים לנו מספיק עד כמה התהליך קשה נפשי ופיזי. הגוף שלך עובר טלטול פיזי לא קל בכלל, כל המערכות מושבתות רק הרופא אומר לגוף שלך בעזרת התרופות איך יתנהג מפה הלאה, את לא בשליטה יותר עליו. התהליך הנפשי לא קל בכלל גם, את מודעת לזה שיש לך שבועיים של זריקות, עוד שבועיים של תרופות דוחות יחד עם זמן המתנה נוראי ויש לך לחץ מהסרטים ואת לא יכולה לעשות כלום כדי להרגיע את עצמך. רק לקוות שהכל יסתדר. נוסף לכל זה יש לך אלפי, מליוני, אלוהים יודע כמה הורמונים בגוף שלך שמשתוללים וגורמים לך להתנהג לא בתור עצמך. את פתאום מתחילה להיעלם למשפחה, להיות נוכחת שם פיזית אבל את עם עיניים עצומות רוב הזמן, את צועקת על כולם, אף אחד לא מבין אותך ואת מתה לבכות. אז זה בסדר, לא כולם אותו דבר, יהיו כאלה שיגידו שגם הם עברו טיפולי פוריות והם היו בסדר גמור, ויהיו כאלה שיגידו שכל היום רק רבו עם כל מי שזז.
אם המשפחה שלך לא מבינה אותך מי יבין.